<h1>כל בו הלכ' איסורי מאכלות סימן ק'</h1>
<h2>דף צו:</h2>
גדי שצלאו בחלבו, אסור לאכול ממנו, שאפילו מראש אזנו, שהחלב נבלע באבריו ומשביחו, ונותן בו טעם. ואם היה כחוש, שלא היה בו חלב כליות, ולא חלב קרב, אלא מעט, כאחד מס', קולף ואוכל עד שמגיע לחלב. כתב הר"ף ז"ל גדי שצלאו בחלבו וכו', אין נראה להתיר, אפילו בגדי כחוש, אלא אם כן יש בו ס' מן החלב, כי יש מפרשים ההוא בגדי כחוש הוה, כלומר, ולא היה בו כי אם מעט חלב, והיה בגדי ס' מן החלב, אבל אי ליכא ס', ודאי אסור כל הגדי, דכיון דמפעפע חלב בכל החתיכה, לא שנא שמן ולא שנא כחוש. ע"כ. כתב ה"ר יצחק ז"ל מין במינו, נהגו העולם כדברי רבינו תם ז"ל, דהוי בס'. וכן ירך שצלאה עם הגיד שבה, קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשליכו, שאין בגידין בנותן טעם כדי לשער בהן. וכן בהמה שצלאה שלימה, ולא הסיר ממנה קרומות וחוטין האסורין, קולף ואוכל עד שמגיע לדבר האסור, וחותכו ומשליכו.
<h2>דף צז.</h2>
כתב הרשב"א ז"ל כוליא שצלאה בחלבה מותרת, לפי שהקרום מפסיק ביניהן לבין החלב, ומונע את הכוליא מלבלוע, ואף על גב שהקרום עצמו אסור, כמו שביארנו, שהקרומות אינן מפעפעין, עכ"ל.
<h2>דף צז:</h2>
דבר אסור שנתערב בדבר מותר, מין בשאינו מינו, בנותן טעם, ומין במינו, שאי אפשר לעמוד על טעמו, יבטל ברוב. כיצד, חלב כליות שנפל לתוך הגריסין, ונמוח הכל, טועמין הגריסין, אם לא נמצא בהם טעם חלב, והיה בהם ממשו, הרי אלו אסורין מן התורה. נמצא בהם טעמו, ולא היה בהם ממשו, אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלשה ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כג' ביצים, הואיל ויש בהם כזית מן החלב, לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו (אבל אכל) [אכל, אבל] פחות מג' ביצים, מכין אותו מכת מרדות. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכדי ג' ביצים, אף על פי שיש בהם טעם חלב, ואכל כל הקדירה, אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. נפל חלב כליות לחלב האליה, ונמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות, הכל מותר מן התורה. ואפילו חתיכת נבילה שנתערבה בב' חתיכות של שחוטה, הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים, הכל אסור, עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו, ולא יהיה דבר שעינו עומדת. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו, יש דבר שיערו אותו חכמים בששים, ויש במאה, ויש במאתים. נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה שנתערבו בדבר המותר, מין בשאינו מינו, אוסר בנותן טעם. מין במינו, שאי אפשר לעמוד על הטעם, בס', או באחד ומאה, או באחד ומאתים, חוץ מיין נסך שאסור במשהו, מפני חומרת עבודה זרה, והטבל, מפני שאפשר לתקנו. ומפני זה אסורין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם, כשאר איסורין.
ואמרו ז"ל מין במינו דליכא למיקם אטעמא, בס'. פירוש, דהלכה מין במינו בטל, ומין במינו דיבש, אמרו רז"ל ברובה, דחד [בתרי] בטיל, אפילו מדרבנן. וכן כתב הראב"ד ז"ל ובעל (השאלתו') [ההשלמה] ובעל התרומה ז"ל.
כשמשערין בכל האיסורין, משערין במרק ובתבלין ובכל מה שבקדירה ובכל מה שבלעה הקדירה, מאחר שנפל האיסור, לפי אומדן הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה (שבלע) [שבלעה] בצמצום. ויש כתבו שאם נצטמק האיסור, שאין משערין במאי דבלעה קדירה, דאטו דהיתירא בלע איסורא לא בלע, שאף האיסור מתמעט מכמות שהיה. וכן (נדמה) [נראה] דעת הר"ש ז"ל, (דכתיב) [דכתב] דאין משערין לא בקדירה ולא במאי דבלעה, אלא במאי דאיתיה לקמן, מרוטב קיפה וחתיכות. פירוש קיפה, הוא העבה הנבלל בשולי הקדירה, אבל לחומרא ודאי משערינן בקדירה עצמה, כגון שבישל תבשיל של היתר בקדירה של איסור, או שבישל בשר בקדירה חולבת, דבעי שיהיה בתבשיל ס' ככל הקדירה, כדאמר גבי כחל, פשיטא דבדידיה משערינן, דאי במאי דנפיק מיניה, מנא ידעינן.
מין במינו ודבר אחר שנתערבו, כגון קדירה שיש בה חלב אליה וגריסין, ונפל לתוכה חלב כליות, ונמחה הכל ונעשה גוף אחד, רואין חלב האליה והגריסין כאילו הוא גוף אחד, ומשערין בחלב הכליות, אם הוא אחד מס' מהן מותר, ואם לאו הכל אסור.
שאר איסורין, כגון חלב ודם ושקצים ורמשים, שיעורן בס'. כיצד, נפל כזית מן איסור לתוך ס' של היתר, נמצא שבין הכל ס"א, הכל מותר. נפל לתוך פחות מס', הכל אסור. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל פרק גיד הנשה, איסור שנפל בהיתר ס' מעיקרא, ואחר כך נצטמק האיסור וההיתר, עד שלא נשאר בהיתר ס' מן האיסור שיש בו עכשיו, הכל אסור, שבסוף הוא אוסר. ודוגמת זו מצינו שהביא הבעל התרומה, בדין שאם נתבשל דג טמא או ביצה אסורה בתבשיל, והיה שם יותר מס' של היתר, ועירה מקצת התבשיל, ומקצתו נשאר שם עם האיסור בפחות מס', נאסר כל הנשאר שם בסוף, כיון שאין שם כדי ביטול, והוא עדיין חם הרבה. לפיכך, הזריז צריך לערות הכל יחד, או להוציא האיסור ראשונה, או להניח שם הכל עד שיצטנן, ושוב לא יאסר. ועל זה נהגו לתת מים על הביצים לאחר שנשלקו, בתוך הכלי שנשלקו בו, כדי להוסיף במים שימצא שם שיעור ס', אם יזדמן שימצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצת איסור אחר. והר"ז ז"ל כתב (שפני) [שמפני] ספק שמא ימצא שם ביצה שיש בה אפרוח או דם, טוב להמתין עד שיצטנן, קודם שיוציאם מן המים, או שישפוך עליהם מים קרים לצנן. ונראה שעל זה פשט המנהג. והר"ף ז"ל כתב כשאדם אוכל ביצים מבושלות, טוב הוא להיזהר שלא לאכול מהן עד שיקלוף את כולן, לדעת אם יש דם באחת מהן. וכתב שאם חזר ועירה מה שנשאר במחבת עם הדגים שעירה ראשונה, נתערבו בהן, אם הא' רבים על הב', הרי הב' בטלים ברוב. ואף על גב דבריה לא בטלה, הני מילי שנאסרו מחמת עצמן, אבל הני דנאסר מחמת בליעת דג טמא, לא חשיב בריה, עכ"ל.
וכחל שנתבשל עם הבשר בששים, וכחל מן המנין. והואיל והוא מדבריהם, הקילו בשיעורו.
ביצה שנמצא בה אפרוח, שנשלקה עם הביצים המותרות, אם היתה בהן ס' ואחת והיא, הרי הן מותרות. עם ס' בלבד, נאסרו הכל, מפני שהיא בריה בפני עצמה, עשו בה היכר, והוסיפו בשיעורה. פירוש, ולא שנא בין שהיא של עוף טהור בין של עוף טמא, לפי שהאיסור מפני האפרוח. ואמר, אפילו לא נוצר בה אפרוח לגמרי, אלא שרקמה. ויש כתבו שאין זה בכלל איסור, עד שיהא בה נשמה, כגון שקצים ורמשים. וה"ר יונתן ז"ל כתב משמע מרבא, דכל איסורין שבתורה דאמרינן בס', לאו דוקא ס', אלא ס"א בעינן. וכן דעת ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שכתב וכן (ולחתיכת) [לחתיכת] דג טמא ולחתיכת נבילה שנשאר בעין שלא נימוח, צריך גם כן ס' ואחד, לפי שהאיסור פולט איסור כשיעור גופו, הלכך אם לא יהיה ס"א, כי אם ס' והיא, נמצא שלא היה שם ס' של היתר, אלא ס' פחות א', שהרי יש שם שיעור מפליטת האיסור, כמו גוף האיסור, על כן צריך ס"א והיא. וכן בכף אסורה שהגיסו בה את התבשיל, צריך שימצא בו ס"א כפות מליאות מן ההיתר, שאנו משערין שפלטה מלא כף איסור שנבלע בה, אבל באיסור שנימוח, דיו בס"א בין הכל, שהס' הם של היתר, והאחת היא האיסור שנימוח, ע"כ. אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצה עוף טהור, לא אסרינן. והטעם, משום דביצה לא פלטה שום טעם. ואף על גב דפלטה מיא, כד מנחי לה כנגד המדורה. ואף על גב דקיימא לן דביצים לא פלטי, ודאי בלעי. ואם נשלקו בקדירה של גויים, אסורות, אם היתה בת יומה, ואפילו אם היא בקליפתה. ויש כתבו דכי אמרינן דביצת עוף טמא לא אסרה, הני מילי כשמכירין אותה שמשליכה, והשאר מותר, אבל אם נתערבה באחרות, ואין מכירין אותה, אינה בטילה לעולם, משום דבריה לא בטלה לעולם. אבל דעת הרמב"ם דבטלה בס', ולא חשבינן ליה בריה. וה"ר יצחק כתב דבריה לא בטלה. ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא, או ביצה טריפה, עם ביצים אחרים, שיעורן בס'.
<h2>דף צח.</h2>
ומנין סמכו ז"ל לשיעור ס', שהרי המורם איל נזיר, והוא הזרוע, א' מס' משאר הבשר, והיה מתבשל עמו ולא אסרה. נמצא שקבלה בידם שאחד מס' אינו נותן טעם. מיהו אי בריר לן דנותן טעם, כגון מדברים שנותנין טעם יותר בתערובותן, אין משגיחין לשיעור ס', ואסור, עד שיהא שם היתר כדי שיבטל הטעם.
<h2>דף צח:</h2>
דבר אסור שנתערב בדבר מותר, מין בשאינו מינו, בנותן טעם, ומין במינו, שאי אפשר לעמוד על טעמו, יבטל ברוב. כיצד, חלב כליות שנפל לתוך הגריסין, ונמוח הכל, טועמין הגריסין, אם לא נמצא בהם טעם חלב, והיה בהם ממשו, הרי אלו אסורין מן התורה. נמצא בהם טעמו, ולא היה בהם ממשו, אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלשה ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כג' ביצים, הואיל ויש בהם כזית מן החלב, לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו (אבל אכל) [אכל, אבל] פחות מג' ביצים, מכין אותו מכת מרדות. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכדי ג' ביצים, אף על פי שיש בהם טעם חלב, ואכל כל הקדירה, אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. נפל חלב כליות לחלב האליה, ונמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות, הכל מותר מן התורה. ואפילו חתיכת נבילה שנתערבה בב' חתיכות של שחוטה, הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים, הכל אסור, עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו, ולא יהיה דבר שעינו עומדת. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו, יש דבר שיערו אותו חכמים בששים, ויש במאה, ויש במאתים. נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה שנתערבו בדבר המותר, מין בשאינו מינו, אוסר בנותן טעם. מין במינו, שאי אפשר לעמוד על הטעם, בס', או באחד ומאה, או באחד ומאתים, חוץ מיין נסך שאסור במשהו, מפני חומרת עבודה זרה, והטבל, מפני שאפשר לתקנו. ומפני זה אסורין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם, כשאר איסורין.
<h2>דף צט.</h2>
תרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים, [ערלה פ"ב מ"א] עולין באחד ומאה, וצריך להרים, ומצטרפין זה עם זה. הערלה וכלאי הכרם, עולין באחד ומאתים, ומצטרפין זה עם זה, ואין צריך להרים. ולמה צריך להרים תרומה, ואין צריך להרים ערלה, לפי שהתרומה ממון כהנים. לפיכך אם היתה תרומה דבר שאין מקפידין עליה, אין צריך להרים. וכתב בעל התרומה חלה הראשונה או השניה, אם נתערבה בחולין, צריך אחד ומאה, במין במינו, כדי להתירה לזרים. אם בשאינה מינו, כגון חטים ושעורים. [סגי] בס'. כך הדין אפילו בחוץ לארץ. אבל נתערבה ברוב חולין, ולא במאה, מותרת דוקא לכהן קודם שיטבול לקריו, אבל לאחרים לא. ע"כ. ולמה כפלו שיעורן של ערלה וכלאי הכרם, לפי שהן איסורי הנאה. ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומה, לפי שתרומת מעשר אחד ממאה, וכתיב את מקדשו ממנו, ואמרו ז"ל דבר שאתה מרים ממנו, אם נפל לתוכו מקדשו [עולה) [ועולה] באחד ומאה.
<h2>דף צט:</h2>
וכל אלו השיעורין ששיערו חכמים, בשלא היה בדבר האסור שנתערב במינו המותר, דבר מתבל או מחמץ, או דבר [חשוב] שהוא עומד כמו שהוא, ולא נתערב ונדמע בדבר המותר, אבל אם מחומץ או מתובל או דבר חשוב, אוסר בכל שהוא. כיצד, שאור של תרומה או של כלאי הכרם, שיש בו כדי להחמיץ, או תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם, שיש בו כדי לתבל הקדירה, והן ממין החולין, אסרו הכל בהנאה, ואפילו אחד באלף.
<h2>דף ק.</h2>
והרשב"א ז"ל כתב בתורת הבית וזה לשונו, הדברים המאוסין שנפש האדם קצה בהן, כזבובין (נומלים) [והנמלים] והיתושין וכיוצא בהן, שכל אדם בודל מהן (למאוסין) [למיאוסן], אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוך התבשיל, אם ההיתר רבה עליהן, מותר. ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסננן. והר"מ כתב ועל הזבוב הנמצא בתמחוי שהוא כלי שני, ומסלקו ממנו בכף (בשאר) [לשאר] קערות, הכל מותר, דשמא בכלי נפל, וכלי שני אינו מבשל. ועוד נהי דבריה לא בטלה, הני מילי היא גופא, אבל אם נמצאת הבריה בכלי, משליכה והכל בטל בס'. ואם כן אפילו היה כלי שני מבשל, הכל מותר, דנתבטל בס' כמו שפירשנו. ועוד איכא למימר דילמא לאחר שנתקרר התבשיל נפל, ואיכא ספיקא טובא. והגיה הר"ף ז"ל מיהו אם נפל הזבוב בכף מכלי ראשון, הכף אסורה. ואם החזיר אותו כף לתוך הקדירה, אפילו הדיחה לאחר שהשליך בה את הזבוב, צריך שיהא בקדירה ס' מכל הכף.
וכתב הראב"ד ז"ל דהא דאמרינן דבריה לא בטלה, הני מילי כל איסור שנתערב ועומד בצורתו עם בריות אחרות של היתר, כגון גיד הנשה שנתערב עם גידין אחרים, ואינו מכיר אי זהו של איסור ואי זהו של היתר, אבל אם נמוח בקדירה, אף הוא עצמו בטל בס' כשאר איסורין. וכן חתיכה של איסור הראויה להתכבד בה לפני האורחים שאינה בטלה, הני מילי בחתיכת איסור שלימה שנתערבה בחתיכות של היתר, אבל אין אנו מכירין אי זו של איסור, ואי זו של היתר, אבל אם נמוח בקדירה, שהיתה קודם שנמוחה, חשובה אצלו להתכבד בה לפני האורחים, אף היא עצמה בטלה כשאר איסורין. וכן דעת בעל העיטור ז"ל. ונראין דבריהם, מדאמרינן פרק הלוקין (רסק) [ריסק] ט' נמלים והביא אחת והשלימן לכזית, אבל היכא (דרסק) [דריסק] נפק לה מתורת בריה.
תשובה שאלה לרב אלפסי ז"ל, מי שמצא אחד מן השרצים, כגון תולעת ונמלה וזבוב, משליך אותו, ולא נאסר התבשיל, בין שהיה חם בין שהיה צונן, אבל אם נפסק אותו השרץ בתבשיל, שיעורו כשאר איסורין שבתורה בס'. עכ"ל. וה"ר שמואל ז"ל כתב באיסור והיתר שלו, מנהג חסידים הראשונים להתיר תבשיל של ירק שמצאו בו תולעין כשבודקין (אותן) [אותו] אחר שנשלקו הירקות עד ארבע, אבל יותר מד' לא רצו להתיר, אף על פי שיש בו יותר מס', כי מפני אחר שפשעו הנשים ולא בדקו יפה קודם שליקתן, אולי היו בו יותר (ונמחו) [ונימוח]. ע"כ.
עוד כתב הר"ף ז"ל על עדר שלקח ארי או זאב אחד מהן, והחזירו, ונתערב, יש רוצין להתיר כל אחד ואחד לבדו, משום ספק ספיקא, שמא אינו זה שלקח הארי, ואם תמצא לומר היא זו, שמא ביד או בשן הכה אותה, ואין דריסה אלא ביד. אבל אין להתיר מטעם ביטול ברוב, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וליכא למימר דנכבשינהו כי היכי דניידי, ונימא כל דפריש מרובא פריש, דהא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, כי האי דזבחים פרק התערובת [ע"ג ע"א]. לכן נראה דיש לאסור כל העדר עד י"ב חדש בזכרים, ובנקבות עד שיתעברו וילדו. וצריך שיהיה העיבור נמי לאחר הספק. ע"כ.
וכל אלו שאין בטלים, כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שדרכו לימנות, אם הם ספק איסור, אין בטלים, כדאמרינן פרק קמא דביצה וספקא אסורא שנתערבה באלף כולן אסורות. ומוקי' לה התם בספק ספיקא. וכתב הר"ף מכאן הורה ר' יצחק על הרגלים של ספק טריפה שנתערבו ברגלים אחרים של היתר, שאינן בטלים ברוב. והא גופא קשיא, דהא אפילו בודאי טריפה היה להם להתבטל, לפי מה דמסקי' כרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות. (ושמעי') [ושמא] משום חשש (דכבודא) [דכבוד] נהגו בה, (ומסתם) [דמסתמא] רגל של בהמה [גסה] ראוי להתכבד. ושל דקה נמי. ואפילו אם תמצא לומר שאינו ראוי להתכבד, מכל מקום לא פלוג רבנן. ואם לא הסירו הטלפיים, צריך עיון. וכתב הר"מ הרבה בהמות שנשחטו יחד ונבדקו יחד, ונמצאו כשרות, ואחר כך חתכום לחתיכות הראויות להתכבד, ונתערבו החתיכות יחד, ואחר כך נמצאת ריאה אחת טריפה, ואינו יודע אי זו מהן היתה, כולן אסורות, מפני שכל אחת ואחת היתה חתיכה הראויה להתכבד.
וכן כל דבר חשוב, אוסר במינו בכל שהו. ודבר חשוב הוא כל דבר שנחשב לאנשי המקום, כגון אגוזי פרך ורימוני בדן לבני ארץ ישראל, וכן חבית סתומה, וכיכרות של בעל הבית. וכן חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחין, של בהמה וחיה ועוף הטמאין, או של דג טמא, שנתערבה בכמה אלפים, הכל אסור, עד שיגביה אותה חתיכה ואחר כן ישער השאר בס', שאם לא יגביהנה, הרי הדבר האסור עומד, ולא ישתנה. והחתיכה חשובה אצלו שראויה להתכבד בה לפני האורחים. והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב. וכן גיד הנשה, שנתבשל עם הגידים או הבשר, בזמן שמכירו מגביהו, והשאר מותר, שאין בגידין בנותן טעם. ואם אינו מכירו, הכל אסור, לפי שהגיד בריה בפני עצמה, והרי הוא חשוב, ואוסר בכל שהו. וכן בעלי חיים חשובין הם, ואין בטלין, אבל שאר דברים בטלין בשיעורן, אף על פי שדרכן למנות.
וכתב התרומה ז"ל דצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה, אף על פי שאינה קרויה בריה, ואפילו היא שלמה, כדאיתא פרק כל הבשר, אפילו הכי אינה בטלה, אפילו באלף, אם היא דבר שבמנין, או ראויה להתכבד, אבל אם נאסרה מחמת בליעת איסור, או דג טהור שנבלע מאיסור, ונתערבו עם ההיתר, אפילו הן שלמים, אינן קרויין בריה, ובטלים בס', ולא דבר שבמנין, ולא ראויין להתכבד. אבל חתיכת בשר בחלב אינה בטלה, כדאיתא פרק בתרא דעבודה זרה, והאוכל כזית ממנה לוקה. עכ"ל.
כתב ה"ר יצחק ז"ל דין חתיכה הראויה להתכבד, ר"ל כמו שהיא עתה, אך אם הבהמה עם העור והצמר, והעוף עם הנוצה, אין זה ראויה להתכבד כמות שהיא, ובטלה, והר"ף ז"ל כתב ואף על גב דאחר מכן מסירין הנוצה והצמר, מכל מקום כיון דבתחילת התערובת נתבטלו, שוב אין חוזרין ונעורין. ומהאי טעמא שרי לבשל הכל יחד. ואם תאמר היאך התרנגולת בטלה בנוצתה, נהי נמי דאינה ראויה להתכבד, מכל מקום הוי דבר שבמנין. ויש לומר דתרנגולת אין דרכה לימנות לעולם, והלכה כרבי יוחנן דאמר את שדרכה לימנות לעולם. ואפילו גבי בהמה נמי לא חשיב לה תלמודא את שדרכו לימנות לעולם, מדאמר התם פרק התערובת הניחא למאן דאמר את שדרכו לימנות וכו' גבי שור הנסקל. ומהאי טעמא (ביצה טרופה) [ביצת טריפה] בטלה, אבל ביצה שנולדה ביום טוב, אינה בטלה, משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו'. ומענין ביטול ביצים טרופות בקערה מנולד ביום טוב, וכן כבש שלם לאחר הפשט, או (הרביע) [רביע] שלם, צריך עיון לענין ביטול. עד כאן לשון הר"ף ז"ל. וה"ר יצחק ז"ל כתב אך אם אינו מחוסר רק בישול, שפיר מתקרי מתכבד. ובני (מעיין) [מעיים] נמי (איירינן) [אמרינן] בנדרים דאכיל להו לאו בר אינש, אם כן אינן ראויין להתכבד. והר"ף כתב מכאן הורה ריצב"א ז"ל על קורקבן של טריפה, שנתערב עם שאר קורקבן כשרים, שהוא בטל ברוב. ונראה דהוא הדין נמי לענין חלחולת ושאר בני (מעין) [מעיים], כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו. וכן דעת רבי שמשון ז"ל. ע"כ. וה"ר יצחק ז"ל כתב וכל אלו שאמרו שבטלין מן הדין, אין צריך לזרוק אחד מהן, אכן נהגו העולם לזרוק אחד מהן שלא כדין, ואפילו נתבשלו כולם יחד, אפילו הרוטב מותר מן הדין, אחר שכבר נתבטלה.
ובעל התרומה כתב וזה לשונו, ומלח שבלוע מדם ומאיסור שנתנו בקדירה, אם יש שם ס' לבד המלח מותר, ואף על פי שהמלח שנעשית נבילה, נותן טעם ומתבל. ואינו חמור יותר מאילו היה כולו דם, או איסור הבלוע בו. ואם מלח הבלוע, או תבלין הנדוך במדוך של בשר, נתנו בקדירה של חלב או איפכא, אין צריך (ס' אפי' מן) [ס' אפילו מן המלח, כי אם ס' מטיפת בשר] הבלוע בו, כיון שהמלח לא היה בלוע מאיסור.
<h2>דף קח.</h2>
וה"ר יצחק ז"ל כתב בזה הלשון, טיפה שנפלה על כלי, מספקא לן פרק דם חטאת [זבחים צ"ו ע"ב] אם מפעפע בתוך הכלי אם לאו, הילכך אם נפלה כנגד הרוטב, ויש ברוטב ס' מן החתיכה, מותר ממה נפשך, אם מפעפע בתוך הקדירה הרי נתבטלה, ואם אינו מפעפע אין בו איסור, אבל אם נפל בריקנים, שמא מפעפע עד סמוך לרוטב בדפני הכלי כל כך שאין ס' מן הטיפה, ונעשית אותו מקצת מן הכלי נבילה, וכשיעלה הרוטב מן הכלי וילך על אותו מקצת כלי אוסר אותו, ולפיכך אם מיד הניחה להצטנן, שלא הגביה הרוטב מעת שנפלה הטיפה עד שתצטנן לגמרי, מותר. אי נמי, בעוד שהוא רותח, ינקוב שולי הכלי מתחת כדי שיצא הרוטב דרך אותו הנקב, ולא ילך דרך אותו מקצת כלי ריקנית שנפל הטיפה עליו, שהוא אסור. והגיה הר"ף עליו ומיהו בקושי יש להתיר על ידי נקיבת קדירה, דהא אי אפשר שלא ינענע הקדירה מעט ויגע באותו מקצת כלי שנאסר, לכן טוב להמתין שלא יגע בכלי עד שיצטנן. ונהגו לאסור בשנפל בדופן כשלא ניער את הרוטב. ודוקא כשנפל שלא לצד האש, אבל נפל לצד האש נהגו להתיר, לפי שהאור שורפו ומיבשו מיד. ודוקא טיפה בעלמא, שהוא דבר מועט, אבל אם נפל רוב חלב, אין להתיר, אפילו כנגד האש, אלא אם כן כנגד הרוטב ועל ידי ס'. ומורי רבי יחיאל אומר בשם הריצב"א שהיה מתיר גם שלא כנגד הרוטב, אפילו שלא לצד האש, על ידי ס', בערב שבת וביום טוב. עכ"ל. (דין טהרת כלים הלקוחין מן הגויים תמצא בהלכות טבילה).
כתב ה"ר שמשון בתשובה טיפת חלב שנפלה על הקדירה מבחוץ לצד האש, היה נראה (לאסור) [להתיר] יותר ממה שהיה נופל שלא לצד האש שנבלע מיד בקדירה, ומכל מקום בין לצד האש בין שלא לצד האש, אם יש שם ס' מותר, ואם לאו אסור, אפילו כנגד הרוטב. אמנם במקום שיש הפסד מרובה, כמו בערב שבת או בערב יום טוב, מתיר רבינו שמשון אם יש ששים של היתר בקדירה. והר"ף ז"ל כתב ונהגו העולם שאם נפלה כנגד הרוטב, (התר) [אז מותר] על ידי ס', בין לצד האש בין שלא לצד האש. אבל אם הטיפה היא למעלה מן הרוטב, אם היא שלא כנגד האש אסור אפילו יש שם ס' ברוטב, לפי שהטיפה מתפשטת בקדירה קודם שתיכנס ברוטב, ונעשית הקדירה נבילה, אבל כנגד האש מותר, לפי שהאש שורפו, רק שיקנחנו מיד. והני מילי בטיפה אחת (מעלמא) [בעלמא], אבל אם נפל שפע כגון חצי כף, אסור אף כנגד האש, ואפילו יש שם ס' ברוטב. ואם נפלה למעלה מן הרוטב, מותר לעולם על ידי ס'. עכ"ל.
<h2>דף קיא:</h2>
כתב הר"מ תרנגולת שנמלגה בקערה חולבת, אפילו היא בת יומא, התרנגולת והקערה מותרין, כי כלי שני אינו מבשל. והר"ף ז"ל כתב ודוקא כשעירו המים בכלי תחילה, ואחר כך נתנו שם התרנגולת, אבל אם נתנו התרנגולת תחילה בכלי, ואחר כך עירו המים עליה, אם המים רותחים, אסורה התרנגולת כדי קליפה, אם ראשי הנוצה למעלה, אבל אם למטה, הנוצה מגינה כדי קליפה.
וכתב בעל התרומה ז"ל דקערות חולבות שהדיחן במחבת של בשר או ההיפך, אם שתיהן בני יומן. הכל אסור, ואם האחר אינו בן יומו, אפילו היה השני בן יומו, הכל מותר, דאיכא תלתא נותני טעם במים, אחד הבשר במחבת, ומן המחבת במים, ומן המים בקערות [שאינן] בנות יומן שהוא היתר קצת, וגם לא קיבלו אלא מטעם שני, שאף על פי שנוגעות הקערות במחבת, ולא היו המים קודם שנוגעות זה לזה חמין. וכן הדין בקדירות של בשר שהודחו במים רותחין עם קערות חולבות בכלי ראשון, אם אינן בנות יומן, קודם שנגעו זה בזה היו המים חמין, שהם שלשה נותני טעם של היתר או להיפך, הכל מותר. וכן ירקות שנתבשלו בקדירה חולבת, מותר לתיתן לתבשיל של בשר, ואפילו היתה הקדירה בת יומה, וכן להיפך. וכן פולין וכיוצא בהן שבישלן בקדירה חולבת, ואפילו בת יומא, מותר לערותן בקדירה של בשר, ואפילו לכתחילה, כמו דגים שעלו בקערה, שמותר לאכלן בכותח. והני מילי כשהקערות אינן מלוכלכות משיורי המאכל, דאז שייך בהו היתר דנותן טעם בר נותן טעם. ואם שניהן בני יומן הכל אסור, שהמים נאסרים מחמת בשר של זה וחלב של זה, וחוזר ונבלע בהן, ואין בהן נותן טעם דמותר. מעשה אירע בבית ה"ר שמשון במחבת שבישלו בה בשר, והעבירוהו מעל האש, ושהתה על הקרקע זמן מועט, ועירו החלב לתוך המחבת, ואסר הקערה והתיר החלב, משום ספק ספיקא. ספק שהקערה אינה בת יומא, ואם תמצי לומר שהיא בת יומא, שמא אין היד סולדת בו, שהרי שהתה אחר כן. ומי שבא להתיר שאינו בין יומו, צריך לחקור ולשאול אם נתנו בו אפילו מים רותחין בנתים, שזה יחשב כמו האיסור עצמו. עד כאן לשון בעל התרומה ז"ל.
<h2>דף קיב:</h2>
בשר נבילה מליח, שנבלל עמו בשר שחוטה, אסורה, שתמצית הנבילה [נבלע] בגוף השחוטה, ואי אפשר לעמוד לא על הטעם ולא על השיעור. וכן בשר דג טמא מליח, שנבלל בדג תפל טהור, נאסר מפני צירו, אבל היה המליח טהור, והתפל טמא, לא נאסר המליח. ואף על פי שהתפל בולע מן המליח, אינו בולע כל כך שיחזור ויופלט. דג טמא שכבשו עם דג טהור, ציר הכל אסור, אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור.
